חיים זייליק קנופ ז”ל, בן 87 במותו
נפטר בתאריך כ”ה כסלו ה’תשפ”ד, 8.12.2023
בעלי, אבינו וסבנו האהוב חיים זייליק קנופ, בן שמעון ורוניה ז”ל
היה אדם של צדק, יהדות ומשפחה, אהב את עמו ישראל.
“ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש”
כמה דברים שאולי לא ידעתם על אבא שלי חיים זייליק קנופ:
היה מהנדס אזרחי בברזיל ולקח חלק בבניית הרכבת התחתית בסן פאולו.
הוא היה כדורגלן מדהים! שיחק עם החברים שלי עד גיל 60!! ונחשב למומחה גדול בתחום;)
כאשר עלה לארץ, הלך ללמוד בוינגייט להיות מאמן כדורגל. היה מקליט את השיעורים ובבית היינו מתרגמים לפורטוגזית. עבר את המבחנים בהצלחה ואפילו עשו עליו כתבה בעיתון: “המהנדס שהפך למאמן”.
הוא התחיל להיות צמחוני מילדות מטעמי חמלה.
יש לו שקיות של מטבעות כסף בבית, אותן חילק באופן קבוע לנזקקים ברחוב.
ערך לבד מילון עברית פורטוגזית כדי לעזור לעולים חדשים שבאו אחריו.
אבא אהוב שלי ,
איך אפשר להתחיל לספר כמה היית משמעותי בחיי.
לימדת אותי מה זה חמלה, התחשבות בזולת, צניעות, רוחניות ,ערכים וציונות.
היית הבנאדם הכי משמעותי בחיים שלי בצמתים ובהתלבטיות הגורליות.
תמיד ידעת להגיד את הדבר הנכון, בפשטות ובהחלטיות וכל פעם שזה קרה, חשבתי לעצמי בחשש : איך פעם אוכל לחיות בלעדיך…
והנה זה קרה, וקשה להאמין שזה קרה…
כאשר עלית לישראל דאגתי לך, איך תמצא לעצמך חיים חדשים בארץ חדשה?
אבל התבדתי, כי בטבעיות ובאמונה בנית לעצמך קהילת חברים משמעותית חמה ואוהבת. והיית מאושר
לפני שנה אמא נפלה ושברה את האגן ומאז נאלצה לחיות במוסדות, במסירות עליונה המשכת לטפל בה וביקרת אצלה כמעט מידי יום. כל הצוות היו מספרים שאין מסירות כזאת.
עם הזמן כנראה העצב חדר בך…
ב3 חודשים האחרונים התחילו להופיע הסדקים, והראש שלך התחיל לבגוד בך. הרגשת שזה קורה ונלחמת כמו אריה. הרצון להמשיך את השיגרה ואת הדת בכל מחיר בלי פשרות. אבל המצב גרם לך להתפשר וזה הרג אותך מבפנים.
המצב הדרדר מהר, מהר מידי!
כמה דאגו לך כל הסובבים אותך.
נגעת בליבם של כל כך הרבה אנשים. היה לי מדהים לגלות שכולם ראו את מה שאני רואה בך. שאתה בן אדם מיוחד, מלא אור, שאוהב אדם שנוגע בלב של כל מי שאתה פוגש.
תודה על הכבוד להיות הבת שלך.
אוהבת אותך בכל ליבי
ליה גור
(ביתו של חיים רנופ)
(ביתו של חיים רנופ)
משפחה, חברים ומכרים:
קודם כל, אני מוכרח לציין שסבא לא היה אוהב לראות איך כולנו התכנסנו כאן לכבודו, היה אומר שחבל שטרחנו, היה מרגיש קצת לא נעים.
ברגש, אני כואב על לכתו של סבי, אבל בשכל הישר, אני מבין שיש כאן סיפור גדול הרבה יותר.
סבא היה יהודי שמח, ואהב את מדינת ישראל בכל ליבו.
סבא הכיר לי את בית חב”ד, ואת האור שהוא מפיץ.
את העובדה שאפשר להתנער מברזיל המדינה, אבל להיות מעריץ מושבע של הכדורגל שלה, וכמובן ב7-1 של ברזיל גרמניה, השופטים קיבלו שוחד.
סבא הראה לי סבלנות מהי, ואהבת חינם מהי.
סבא היה דתי ואהב את השם מכל ליבו, אך מעולם לא כפה את עצמו על האחר, למרות שאמר את דעותיו באופן חד וברור, כשלכולנו היה ברור שהדברים נאמרים מאהבה ודאגה.
פעם שאלתי את סבא, למה הוא לא מתלבש בצורה דתית יותר, כיאה למעגל החברתי שלו, הרי אפילו מעל הכיפה, הוא היה שם כובע קסקט. והוא ענה לי “כי אני לא מספיק דתי, זה רק לאנשים שהרוויחו את זה”.
וזה כל הסיפור על רגל אחת, בתחילת דבריי אמרתי שיש כאן סיפור גדול הרבה יותר, וזאת כוונתי –
סבא שלי, היה איש של חסד וצדקה כל חייו, למד ועבד קשה בברזיל בתור מהנדס, עלה לארץ בגיל מבוגר, למד את השפה, עבד בתור שומר בגן ילדים, חילק עיתונים, למד בויינגייט, המשיך לעסוק בצדקה, והכל בצניעות, עם חיוך, ועם אופטימיות יהודית יפייפיה.
סבא שלי מעולם לא ביקש דבר, אבל כולנו ידענו, שבאחוזה 58 בדירת סטודיו קטנה, גר אדם גדול, שתכונותיו כל כך חסרות בעולמינו –
הצניעות, המסירות, אהבת החינם, הלב הגדול.
אמשיך את דרכך סבא, ואמונתך הנקייה בבורא עולם תהיה לי מגדלור ומסר של אחדות ושותפות בעם ישראל, על כל צבעיו וגווניו.
או כמו שאתה היית אומר, יש 2 זאבים בנפשנו, אחד טוב ואחד רע, ומי ינצח? זה שנאכיל אותו יותר.
These words will be inadequate. It’s still hard to believe this is real.
When I performed a positive or meritorious act, I used to think: “I did something to be a bit more similar to my father”. On the other hand, if I did something which was bad or inadequate, I got concerned that I would be farther away from emulating him.
As far as I could remember, my father had always been a model to be followed: his righteousness, kindness, calmness, faith, intelligence. His determination to provide for the family and help those around him.
We lived apart across different continents for 32 years. During this time, I learned how much he impacted the lives of my mom, Lia, the Gur family, and the growing community in Ra’anana. It sounded like the entire town knew him!
With the distance, we kept connected through periodic visits in one direction or the other, and through long, weekly phone (and eventually Skype or Whatsapp) calls. In those calls, no shortage of good topics: “how is life?”, inevitable ordeals at work, recent activities in the family, religious reminders, and of course soccer. In particular, the story on how he proudly ignored the infamous Brazil-Uruguay World Cup final back in 1950, as a protest against the exclusion of players from the Sao Paulo state. What goes inside one’s mind when he is 14 !
More recently, the conversations became somewhat more somber, especially as he had to cope with my mom’s situation while living on his own. He visited my mom daily, bringing her food or dessert. Sheer kindness.
The last months were difficult, even from afar. The conversations (which had now become daily) changed in tone and were the reflection of all his suffering. I last spoke with him perhaps 9 hours before he passed away: a very nervous and unhappy affair. While in the middle of some distressful exchange, looks like the doorbell rang. He spoke and I was replying, and then the call dropped when I was mid-sentence.
But today is a testament to all the people whose lives he touched and made at least a little better. I’ll be forever grateful to everything he gave me: love, guidance, friendship. A monumental hole in my heart will remain.
Felipe
(Son)